12.3.2023

אהלן, 

שמי איילת, 

איילת לרמן.

 

בצהרי יום שישי  היתה הצפה בבית הוריי וכל הרצפה התמלאה שכבת מים דקה. כמה שעות לאחר מכן בבית חולים איכילוב נולדתי. שנת 1976, צפון תל אביב, משפחה מבוססת. הורי זוג ארכיטקטים מצליחים. אני בת שלישית במשפחה לפני אחותי ואחרי שני אחיי. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

המיקוד שלי היה בנגינה ובהתמסרות למורה החדש, דבר שדרש שעות אימונים רבות מידי יום. בעזרת הפסיכולוג שלי הגעתי למפגש עם הקב״ן לשם בקשת דחיית גיוס, אבל כעבור שיחה איתי הוא הבין שאני לא מתאימה למסגרת צבאית ושחרר אותי על סעיף אי התאמה למסגרות. 

​

משוחררת מהצבא נפגשתי בריק המציאות מול פניי ונפער מקום לדיכאון שליווה אותי כבר שנים רבות, לנכוח. התאבנתי. כעבור כמה חודשים עם כוחות של אישה צעירה, הצלחתי למשוך את עצמי החוצה מהדיכאון ובחזרה אל החיים. עברתי לגור בדירה בתל אביב, עבדתי כמלצרית, ובשנת הלימודים הבאה התחלתי שוב בלימודי המוסיקה הפעם באקדמיה של תל אביב. שם נהניתי מאוד מהחברה ומהעבודה בנגינה באירועים ובפרוייקטים מוזיקאלים, אבל לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הדרישות הלימודיות. משהו בי התנגד בצורה חריפה כל כך שכעבור שנה הגעתי למסקנה חריפה על חיי שאינני מוזיקאית יותר ונטשתי את האקדמיה והנגינה. פצחתי בדרך חדשה כאשר למעשה בכל העת חיפשתי מענה למשהו עמוק המנקר בתוכי את כוח החיים. כך השלמתי לימודי תואר ראשון בפילוסופיה וביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ולמרות ההצלחה בלימודים הבנתי שחיי האוניברסיטה אינם בשבילי. נסעתי לאיטליה למשך שנתיים וחצי ושם חזרתי לויולה ולמוזיקה הקלאסית למשך שנה מתוך ניסיון חוזר לבדוק את מקומי בהקשר הזה ושוב גיליתי את אותו כאב וסבל שליווה אותי כל חיי. לא עבדתי. חייתי בבית ההורים של בן זוגי האיטלקי והמשכתי לחפש. אז פניתי לקולנוע באיטליה. התחלתי ללמוד בבית ספר במילאנו לאחר מבחני קבלה ארוכים וממושכים באיטלקית שבהם סיננו 30 סטודנטים מתוך 500, ואני מתקבלת ככוכבת מספר אחת של המחזור שלי. תוך חודשיים התרסקתי לחתיכות. ההצלחה הזו היתה משהו שלא היתה לי כל יכולת להתמודד איתו ועם הציפיות שנסובו סביבה. הזוגיות בה הייתי במשך כל תקופת שהותי באיטליה היתה קשר אלים, אכול קנאה וחסר יציבות. מסוג הזוגיות שאת לא מסוגלת לפרק לבד. היא צריכה להתפרק לך או במקרים קשים יותר להתפרק עלייך ואיתך. היום אני יכולה לאמר שלמזלי הרב הזוגויות הזו איכשהו התפרקה לי ובמשך שנים רבות נירפאתי מהאחיזה המסוכנת שלה.

​

חזרתי לתל אביב, ועבדתי כמלצרית. בגיל 27 הלכתי לאיבוד יותר ויותר. ובגיל 29 נסעתי להודו. מבחינת האובדן בו הייתי, נסעתי להודו לכל החיים כדי להיעלם שם ולא לאצטרך לשוב לחיים הבלתי אפשריים שלי. בהודו חוויתי חופש אמיתי ראשון בחיי. אבל ידעתי שזו לא חווייה שנועדה להחזיק מעמד. ידעתי כי ראיתי שכמו שדודי חזר מהודו, גם אני נמצאת בהודו על מנת לפגוש את השפל הנמוך ביותר של חיי, וכעבור שנה חזרתי הביתה חלשה ומדוכאת יותר מאי פעם. 

​

בגיל 30 הבנתי את הצורך העמוק שלי בריפוי. כבר הכרתי טיפול פסיכולוגי אליו הוריי שלחו אותי כנערה אבל הפעם הגעתי לטיפול ממקום אחר וגם הסכמתי לטיפול תרופתי בדיכאון. הגוף התחזק, התרופות עזרו והצלחתי לצאת מהלופ של המחשבות האובדניות והתקפי החרדה. הצורך האדיר שלי בטיפול איפשר לי להתמסר לפסיכולוג שליווה אותי במשך 8 שנים. 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

היתה שם המון תחושת הצלחה אבל עדיין היה חסר לי מענה. המשכתי לגור בירושלים חמש שנים נוספות והעיר טיפחה את אמנותי. פעלתי במשך שנה וחצי במסגרת רזידנסי במעמותה באמצעות הקרן לירושלים, יזמתי הפקתי, ניהלתי והשתתפתי בסדרת מוזיקה ניסיונית בגלריה ברבור במשך 4 שנים, קיבלתי סטודיו בסדנאות האמנים בתלפיות. זכיתי לחיות חיי יצירה ענפים כשאני מפתחת ומטפחת את התחום המוזר וחסר השם שעסק בשילוב בין מוזיקה, פרפורמנס, פיסול, מיצב, סאונד. נאחזתי ביצירה כאדם שנאחז בקורת עץ בעודו נסחף בנהר הענק של החיים. הייתי עדיין בודדה בצורה קיצונית ולא הייתי מאושרת אבל לא הייתי בדיכאון ומבחינתי זה היה מספיק על מנת שאתן את כל כולי ליצירה.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

תנועה גוררת תנועה. כעבור שנה מתחילת פרוייקט דימונה, אני חווה רוגע מקצועי ומקבלת מלגת אמן בקהילה מטעם משרד התרבות. הבדידות האישית שלי הפכה להיות משהו שאני לא מוכנה לברוח ממנו יותר וחיפשתי מענה. הטיפול הפסיכולוגי מיצה עצמו ובתחומי ההצלה שלי אכן מימש את ייעודו ונוצר סטטוס קוו, או קו פרשת מים, שעליו ידעתי כיצד לשמור. אבל זוגיות לא היתה לי ולא הצליחה להיות לי. אותו קשר עבר אלים ומצלק מאיטליה לא הסיר שלשלאותיו ממני ולא הצלחתי ליצור מערכות יחסים משמעותיות או אפילו לפגוש בני זוג פוטנציאלים. לשם תחזוק הנפש פניתי לכיוון מיינדפולנס ומדיטציה בודהיסטית. בכל פעם שיצאתי לחופשה או מנוחה הייתי יוצאת לריטריט של כשלושה ימי מדיטציה. הכרות זו הובילה אותי בעזרת חברה יקרה, להכיר מורה רוחנית נוספת. מצאתי בה מענה רוחני עמוק להמון מצרכיי ועד היום אני מקשיבה ליוטיובים שלה. דרכה נפתחתי לעולם חדש, עולם האימון וה-NLP כך פניתי לתהליך אימון משולב עם NLP ממוקד ביצירת אהבה. לא תליתי תקווה של ממש בתהליך הזה, אבל תחושת בטן הובילה אותי לסמוך ולהאמין. נהניתי מהתהליך בצורה שלא הכרתי עד אותה עת. הנאה שגם הובילה אותי באופן ישיר לתוצאה הנחשקת ובסופו של התהליך הכרתי את דניאל אהוב~י~, בן זוגי ואב ילדיי. 

​

חיי עלו על גל חדש של שמחה סיפוק ואושר כמוהם לא הכרתי עד אותה עת לאורך כל דרכי בעולם. משהו עמוק התחיל להשתנות והתחושה שיש מענה לכאב שלי הלכה וקיבלה תוקף בחיי היומיום. עברנו לגור יחד בתל אביב, פרוייקט דימונה הסתיים ואיתו גם התחושה שסיימתי בירושלים שלב חשוב בחיי ובדרכי האומנותית. החלטתי לפנות לתשוקה עתיקה שלא קיבלה מענה מספק בעבר, וחזרתי לאוניברסיטת תל אביב לשם לימודי תואר שני מעשי בקולנוע. לאורך כל השנה הראשונה של הלימודים מצאתי הדהוד לאינספור מתחומי החיפוש שלי. תוך כדי אותה שנה התחתנתי ובקיץ של אותה שנה, כשאני בת 40 ילדתי את בני הבכור כאני. חזרתי להמשך הלימודים בשנה השנייה אבל הרגשתי שאני לא עד הסוף במקום הנכון. הרגשתי שאני מתעלמת מכוחות גדולים שגיליתי בדרך ולא יוצרת עבורי את המקום הנכון לפעול.  בגיל 41 החלטתי להתמקד בהקמת עסק. בית שיוכל לאחד לתוכו את העשייה המגוונת שלי וייאפשר לי גם ליצור עם ועבור הקהילה וגם לפתוח מרחבי ריפוי.

 

הדברים לא היו מנוסחים לי בצורה בהירה אבל הצורך לצאת לדרך הזו היה ברור. במהלך אותה שנה הקמתי את ״joyStrings אמנות השמחה״ כאשר התוכנית היתה ליצור קבוצות מקהלה קהילתיות המתמקדות בעיקר בתהליך היצירה המשותף. אבל כמו שהיקום יודע ללמד, אם זה לא מדוייק מספיק זה לא הולך לקרות. קרה שבשנת 2018 היתה לי שנה מלאת קיצוניויות שנעו בין הצלחה של פרוייקט מוזיקאלי, הצלחה של תחילת תהליך הקמת העסק כולל הסדנא הראשונה בו, הצלחה של פרוייקט מקהלה חברתית שהיווה אבן פינה בהקמת העסק, נסיעה להופיע כמוזיקאית אימפרוב בברוקלין ומנהטן. לבין מכות חיים קשות ומטלטלות. בכורי היה בן שנה וחצי ונכנסתי להריון נוסף. ההריון לא הצליח והיתה לי הפלה ארוכה מאוד שנמשכה חודשיים. הבנתי היטב את תפקידה בחיי: ההריון הזה הפתיע אותי והרגיש לי מוקדם מידי. תכננתי לקיימו רק חצי שנה מאוחר יותר, וההפלה הזו באה מצד אחד לתת מענה בדיוק לתחושה הזו, ומצד שני על מנת לחדד ולהבהיר לי את הרצון המחודש בהריון ובילד נוסף. 

​

עשרה ימים לאחר החזרה מההופעות בניו יורק, אבי, בסיומה של פגישת עבודה, קרס בבת אחת אל מותו מדום לב. הוא אמנם היה בן 82 אבל ההלם היה מוחלט ומשתק. לאחר מותו במהלך הקיץ נכנסתי שוב להריון, הפעם בהתאם לתוכנית המקורית, אבל ראיתי עד כמה קשה לי להכיל את האבל יחד עם השמחה, וחוויתי הפלה טבעית נוספת. 

​

טלטלות עוצמתיות אלו של החיים הביאו אותי לעצירה, התמסרות, ויצירת מסלול חדש שתפור על מידותי החדשות. החלתי בלימודי אימון. בעולם האימון מצאתי הדהוד לעצמי, לערכיי, לתפיסת עולמי ולשאיפתי להעניק, באופן שלא חוויתי מעולם כאמנית ומוזיקאית. תוך כדי החלטנו להיכנס להריון נוסף, ואני פיניתי לו מקום והסרתי את המתחים מחיי. הפסקתי לעבוד והתמסרתי לתהליכי הצמיחה בתוך גופי ונפשי. ההתמסרות הזו נשאה פרי ובאוגוסט 2019 ילדתי את בני השני, טמירו. 

​

כשנה לאחר הלידה סיימתי את כל שלבי הלימודים והסטאז׳ והפכתי למאמנת מוסמכת. עוד בלימודי האימון גיליתי פן בתוכי שהשתוקק לפרוח מזה שנים רבות ומעולם לא קיבל רשות. הבנתי שמותו של אבי היווה שער עבורי להתחבר לצד המרפא והמוביל שבאישיותי. פרחתי בלימודים ופרחתי בקליניקה. הרגשתי שסוף סוף אני נותנת מענה עמוק לצרכים של אנשים ובה בעת גם לצרכיי שלי. תחושת אי ההתאמה של רדיפה אחרי האגו אותה חוויתי כל חיי כמוזיקאית ואמנית התחלפה בתחושת נתינה עמוקה וסיפוק.

 

באופן טבעי רציתי, ואני רוצה עדיין להמשיך ולהתפתח בדרך האימון והריפוי. וכך מהר מאוד המשכתי אל עבר התמחות בת שלוש שנים אותה אני מסיימת בימים אלו ממש, הנחיית NLP. ההתמחות בנוייה על התנסות מעשית של החומר הנלמד החל מתחילת הדרך וכך יצא שעברתי טיפול ב-NLP מאחת הסטודנטיות איתי בקורס. NLP זו שיטת טיפול שבנוייה על מצבי טראנס והרפייה ומאפשרת דרור לתת מודע. באותה עת חוויתי קשיים רבים בזוגיות בגלל התפרצויות זעם שלי. יום אחד, חמישה חודשים לתוך לימודי ה-NLP, למדנו טכניקה שעוסקת בחזרה לגילאי הילדות. כל חיי הבוגרים הכרתי בעובדה שאני סובלת מדיכאון ובלי לחשוב על כך, תמיד הפניתי את תחילתו של הדיכאון לגיל 7. ברגע מסויים בכיתה ב׳ הבטחתי לעצמי לזכור, שזו השנה המשעממת ביותר בחיי. וכך יצרתי עבורי יתד של זיכרון בגיל 7. במהלך הטכניקה הזו הלכתי לשם, לגיל 7 וזכרונות נוספים, סימני דרך נוספים החלו לעלות עד שהגעתי אל זיכרון של תקיפה מינית. לא יכולתי באותו רגע עדיין לפגוש את הזיכרון עצמו ומאוד נבהלתי וכך גם הסטודנטית מולי. עצרנו ואני פניתי לייעוץ עם המורה שלי, מטפל NLP מנוסה מאוד. עברו עשרה ימים והתת מודע שלי המשיך לגלות בפניי קטעי מידע. לא יכולתי לישון ולא יכולתי לתפקד. פגשתי את המורה שלי כדי לעבור שוב את אותה הטכניקה רק הפעם בידיעה שאני לא עוצרת. וכך פגשתי בטראומה מזוויעה שעברתי בגיל 7 של אונס אוראלי ע״י נהג מונית שהסיע אותי ללימודי הבלט.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

כשנולד בי הצורך לנגן בכינור. תהליך הריפוי באמצעות NLP היה אינטנסיבי בצורה שהעלתה בי אסוציאציות של חולת סרטן שעוברת הקרנות רק שבהבדל מהצורך לסלק את הגידול, כאן הריפוי עוסק בקבלת האירוע ויצירת מקום עבורו ברצף האירועים אשר עיצבו אותי. ואכן כעבור חמישה חודשים יצאתי מהצד השני של המסע שלי אל השאול. 

​

בעקבות החוויות האלה טרחתי הרבה על הכשרתי כמטפלת NLP וכיום אני מוסמכת לטפל בטראומות באמצעות כלים אלו. כמה חודשים לאחר מסע הריפוי האינטנסיבי הזה, מצאנו את עצמנו כמשפחה מוכנה לדרך חיים תואמת יותר את השלווה החדשה בחיינו. וכך בקלות מפתיעה שיחררנו את החיים בתל אביב ועברנו לגור בטבעון. כחצי שנה לאחר המעבר גם מצאנו את ביתנו כאן ובקרוב נעבור לגור בבית הקבע שלנו.

​

היום, בעודי מסיימת לכתוב דברים אלו, אני חוגגת יומולדת 47. זהו היומולדת השני אותו אני חוגגת מאז הריפוי. ימי הולדת היו עבורי נושא קשה מנשוא ומידי שנה הייתי מחפשת דרכים כיצד להתמודד איתם. ניראה שהטראומה התרחשה בסמוך מאוד ליום הולדתי ה-8 וככל הניראה שינוי הגיל משבע לשמונה לא נרשם אצלי בתודעה. נפשי שסבבה תמיד סביב האופל הזה, לא יכלה לקבל סיפוק בימי ההולדת ללא קשר כמה התאמצו עבורי אחרים או אני. שני ימי ההולדת האחרונים הם חווייה חדשה מאוד בחיי של שמחה רגועה, מספקת, ותחושה עמוקה של קבלה והשלמה. 
 

אני כיום אשת משפחה, מאמנת רגשית ומנחת NLP באופן פרטני בקליניקות בטבעון, בתל אביב, ובזום, מנגנת במופעי מוזיקת אילתור ניסיוני מידי פעם, מקיימת מרחבי מקהלה קהילתיים לריפוי וביטוי עצמי, ומעבירה סדנאות התפתחות אישית באמצעות אימון וכלי ה-NLP.